תקוני הזהר נ״ח ב

« תקוני הזהר נ״ח ע״א תקוני הזהר נ״ט ע״א »

3 תענית פתח ↗

נֶאֶמְרָה עֲצִירָה בְּאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עָצֹר עָצַר ה׳ בְּעַד כׇּל רֶחֶם״, וְנֶאֶמְרָה עֲצִירָה בִּגְשָׁמִים, דִּכְתִיב: ״וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״. נֶאֱמַר לֵידָה בְּאִשָּׁה וְנֶאֱמַר לֵידָה בִּגְשָׁמִים, נֶאֱמַר לֵידָה בְּאִשָּׁה, דִּכְתִיב: ״וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן״, וְנֶאֱמַר לֵידָה בִּגְשָׁמִים, דִּכְתִיב: ״וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ״. נֶאֱמַר פְּקִידָה בְּאִשָּׁה, וְנֶאֱמַר פְּקִידָה בִּגְשָׁמִים. נֶאֱמַר פְּקִידָה בְּאִשָּׁה, דִּכְתִיב: ״וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה״, וְנֶאֱמַר פְּקִידָה בִּגְשָׁמִים, דִּכְתִיב: ״פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם״. מַאי ״פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מַיִם״? תָּנָא: כְּמִין קוּבָּה יֵשׁ בָּרָקִיעַ, שֶׁמִּמֶּנָּה גְּשָׁמִים יוֹצְאִין. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מַאי דִּכְתִיב: ״אִם לְשֵׁבֶט אִם לְאַרְצוֹ אִם לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ״. ״אִם לְשֵׁבֶט״ — בְּהָרִים וּבִגְבָעוֹת, ״אִם לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ לְאַרְצוֹ״ — בְּשָׂדוֹת וּבִכְרָמִים. ״אִם לְשֵׁבֶט״ — לְאִילָנוֹת, ״אִם לְאַרְצוֹ״ — לִזְרָעִים, ״אִם לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ״ — בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. בִּימֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי הֲוָה כַּפְנָא וּמוֹתָנָא, אָמְרִי: הֵיכִי נַעֲבֵיד? נִיבְעֵי רַחֲמֵי אַתַּרְתֵּי — לָא אֶפְשָׁר. אֶלָּא לִיבְעֵי רַחֲמֵי אַמּוֹתָנָא, וְכַפְנָא נִיסְבּוֹל. אֲמַר לְהוּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: נִיבְעֵי רַחֲמֵי אַכַּפְנָא, דְּכִי יָהֵיב רַחֲמָנָא שׂוּבְעָא — לְחַיֵּי הוּא דְּיָהֵיב, דִּכְתִיב: ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכׇל חַי רָצוֹן״. וּמְנָלַן דְּלָא מְצַלִּינַן אַתַּרְתֵּי — דִּכְתִיב: ״וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חַגַּי מֵהָכָא: ״וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָא דְּנָה״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי. בִּימֵי רַבִּי זֵירָא גְּזוּר שְׁמָדָא, וּגְזוּר דְּלָא לְמֵיתַב בְּתַעֲנִיתָא. אֲמַר לְהוּ רַבִּי זֵירָא: נְקַבְּלֵיהּ עִילָּוַון, וּלְכִי בָּטֵיל שְׁמָדָא לֵיתְבֵיהּ. אָמְרִי לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לְהוּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֲפִילּוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת — אֵינָן אֶלָּא סִימַן קְלָלָה. הַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: קָשֶׁה יוֹמָא דְמִיטְרָא כְּיוֹמָא דְּדִינָא. אָמַר אַמֵּימָר: אִי לָא דִּצְרִיךְ לִבְרִיָּיתָא, בָּעֵינַן רַחֲמֵי וּמְבַטְּלִינַן לֵיהּ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת — צְדָקָה לַעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִילּוּ פְּרוּטָה שֶׁבַּכִּיס מִתְבָּרֶכֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כׇּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לָמוֹד אֶת גׇּרְנוֹ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵנוּ״. הִתְחִיל לָמוֹד, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה״. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן. קִבּוּץ, גְּיָיסוֹת, צְדָקָה, מַעֲשֵׂר, פַּרְנָס סִימָן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם קִבּוּץ גָּלִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה ה׳ אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב״, וְאֵין ״אֲפִיקִים״ אֶלָּא מָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִילּוּ גְּיָיסוֹת פּוֹסְקוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין אֶלָּא בִּשְׁבִיל פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵין נוֹתְנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב:

5 ראשית חכמה פתח ↗

עוד בפגם השכינה נתבאר בתיקונים נח, ב זה לשונם וכד עמודא דאמצעיתא מרחקא מינה איהו משפט וביה כתיב תהלים עה, ח כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, זה ישפיל - דגרים לאשפלא לשכינתא מאתרה, וזה ירים - מאן דגרים לסלקא לה לאתרה, דחובין דישראל אינון אשפילן לה לתתא וזכוון דילהון סלקין לה לאתרה, הא זכאה איהו מאן דעביד זכוון לסלקא לה לאתרה, עד כאן לשונו.

9 אור החמה על ספר הזהר פתח ↗

ומסטרא דתבואות פי' הרי פירשתי לך ענין ישראל כשהם נמשלים ליונה שהיא נרדפת מהאומות. וכן מסערא דתבואות כשנמשלו לתבואות אינם נמשלים כי אם לה' מיני תבואות שהם היותר תבירין שהם חטה ושעור' וגו' וזהו תבואת' תבואות ה' להורות שהם תבירין כאותם ה' מיני דגן וכן כשנמשלים לאילנות אינם נמשלים כי אם לגפן ולזית שהם תבירין כדמפרש ואזיל. ה"ג עד דיתבריר בר דאיהו אוכל מגו פסולת דהיינו קש ערב רב עד דיתברירו. וישתמודען ישראל בינייהו כבר דיתברירו מגו מוץ ותבן עד דיתברירו מינייהו י' דאיהו מעשר לא שריא על ה' וגו' ופי' י' דאיהו מעשר היינו חכמ' לא שריא על ה' בינ' שבזמן הגלות יש פירוד בסוד ערו"ה רע בין ו' לה' והיינו שלח תשלח תרין תירוכין ותלכנ' שתיהן כדאיתא בתיקונים.

17 ליקוטי הלכות פתח ↗

כִּי בֶּאֱמֶת בְּכָל דָּבָר יֵשׁ בּוֹ טוֹב וָרַע וִישָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, כִּי יֵשׁ בַּבְּכִיָּה שְׁנֵי בְּחִינוֹת, טוֹב וָרַע, כִּי עֶצֶם הַבְּכִיָּה וְהָעַצְבוּת הוּא מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא מִבְּחִינַת עֵשָֹו שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשִֹיָּה שֶׁשָּׁם עִקַּר הָעַצְבוּת כַּנַּ"ל, כִּי כָּל הַבְּכִיָּה שֶׁל עֵשָֹו הָרָשָׁע הָיָה עַל תַּאֲווֹת לִבּוֹ הָרַע, כִּי כָּל חֶפְצוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ אָבִיו כָּל תַּאֲווֹת לִבּוֹ וּבָכָה עַל זֶה וְזֹאת הַבְּכִיָּה הִיא תַּכְלִית הַזֻּהֲמָא שֶׁהִוא תֹּקֶף הָעֲשִֹיָּה שֶׁהִוא עֶצֶם הָעַצְבוּת וְכוּ' וְכַנַּ"ל. אֲבָל הַבְּכִיָּה שֶׁל יִשְֹרָאֵל עַם קָדוֹשׁ הוּא בְּהִפּוּךְ מַמָּשׁ, כִּי כָּל בְּכִיּוֹתֵינוּ הוּא עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּתְרַחַקְנוּ מֵאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְאֵין אָנוּ זוֹכִים לְהֶאָרַת הָרָצוֹן שֶׁהָיָה מֵאִיר בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְעִקַּר הַבְּכִיָּה הוּא שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד בּוֹכֶה עַל עֲווֹנוֹתָיו, כִּי מַה דַּהֲוָה הֲוָה, כִּי כְּבָר נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהֶעָבָר אַיִן רַק הַבְּכִיָּה הוּא שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהִתְאַבֵּל וְלִבְכּוֹת מְאֹד מְאֹד עַל עֲווֹנוֹתָיו וּמַעֲשָֹיו הָרָעִים שֶׁהֵם גּוֹרְמִים חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כִּי כָּל מִי שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו. נִמְצָא, שֶׁעִקַּר הַבְּכִיָּה שֶׁל יִשְֹרָאֵל הוּא בְּחִינַת רָצוֹן, כִּי אָנוּ בּוֹכִים וּמִצְטַעֲרִים עַל שֶׁנִּתְרַחַקְנוּ מֵרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְאָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים וּמִשְׁתּוֹקְקִים בְּרָצוֹן חָזָק לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת וְזֶה כָּל עִקַּר בְּכִיָּתֵנוּ וְעַל כֵּן הַבְּכִיָּה שֶׁל יִשְֹרָאֵל הוּא בְּחִינַת רָצוֹן. נִמְצָא, שֶׁהֵם מְהַפְּכִים הַבְּכִיָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשִֹיָּה כַּנַּ"ל, מְהַפְּכִים אוֹתָהּ לְרָצוֹן וּמַמְתִּיקִים הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ, כִּי מְהַפְּכִים הַבְּכִיָּה לְרָצוֹן, כִּי בּוֹכִים מִתֹּקֶף הָרָצוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְלַעֲבוֹדָתוֹ וּלְבֵית מִקְדָּשֵׁנוּ וְכוּ' וְהוּא מֵהֵפֶךְ אֶל הִפּוּךְ שֶׁל בְּכִיַּת עֵשָֹו הָרָשָׁע שֶׁבָּכָה בִּשְׁבִיל תַּאֲווֹת הָעֲשִֹיָּה כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַבְּכִיָּה דַּיְקָא מְבַטְּלִין כֹּחַ הַבְּכִיָּה שֶׁל עֵשָֹו שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשִֹיָּה, כִּי אָנוּ מְהַפְּכִים הַבְּכִיָּה בְּחִינַת עֲשִֹיָּה לְרָצוֹן. וְעַל כֵּן הַבְּכִיָּה שֶׁל יִשְֹרָאֵל גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד בְּעֵינֵי ה' יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם". כִּי הַבְּכִיָּה שֶׁל יִשְֹרָאֵל הִיא בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת עֲשִֹיָּה בְּרָצוֹן שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַתַּכְלִית כַּנַּ"ל, כִּי עִקַּר הַבְּכִיָּה שֶׁל יִשְֹרָאֵל צְרִיכָה לִהְיוֹת כְּמוֹ תִּינוֹק הַבּוֹכֶה מִגֹּדֶל הַגַּעְגּוּעִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְאָבִיו כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְזֶהוּ בְּחִינַת וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, מִיָּד וַתַּחְמֹל עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּתִּקּוּנִים, כִּי כְּשֶׁיִּשְֹרָאֵל בּוֹכִים כְּמוֹ תִּינוֹק הַבּוֹכֶה לָשׁוּב לְאָבִיו אָז בְּוַדַּאי 'וַתַּחְמֹל עָלָיו', כִּי זֶהוּ בְּחִינַת רָצוֹן שֶׁמְּהַפְּכִים עֲשִֹיָּה לְרָצוֹן שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְעוֹרְרִין רְצוֹנוֹ הַטּוֹב וְרַחֲמָנוּתוֹ עָלֵינוּ וְכַנַּ"ל:

18 אור החמה על ספר הזהר פתח ↗

ד"א לך אמר לבי פי' כנז' בפי' הקודם שהם דברי דוד שמליץ בעד השכינה כנז' לעיל ואמר לבני עלמא ללמדם דעת בקשו פני אלין זמניא וגו' הם סוד הספי העליונות נקראים זמניא וחגיא ו' קצוות נק' זמן ומטעם זה מצות שהזמן גרמא נשים פטורות מפני שהם מעלמא דדכורא והמ' נק' חג שהיא חוגגת עם כל א' וא' מן המועדים כדפי' בתקונים וכנגד שתי מציאיות אלו אמר בקשו פני את פניך שמאחר דדא בדא אחידן א"כ פני המ' ופני הת"ת הכל א'. דכולהו בין בחינת זמנים בין בחינת חגים בין עליונים סוד חג"ת בין תחתונים סוד נ"ה. כולהו הת"ת בסוד הדעת מזמן אותם להעלותם אל סוד החכמה העליונה הנק' קדש. בגין לאעטרא וגו' שיהיו נכתרי' בהיותם נקשרים בשורשם ושורש שורשם אשר שם לזכר ונקבה וז"ש כל חד וחד ביומיה דהיינו חגים וכל חד בזמניה היינו זמנים. או אפשר כל חד וחד ביומיה היינו כל אחד ואחד מאלו הקצוות שבזכר נקשר במציאות נעלם שבבינה בשורשו ויומו העליון וכל חד וחד מאותם שבמ' נקשר בזמניה דהיינו באותם הזמנים שעם הת"ת בענין שהם נקשרים אותם שבמ' עם אותם שבת"ת ואותם שבת"ת בשרשים העליונים ואמר בגין לאעטרא לון פי' בשורשם הנעלם שבבינה ומשם נכנסים להתאחד בשורשם הנעלם שבחכמה וע"י שתיהם מתאחדים אפי' בכתר וז"ש וישתאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקת' דנחלין שהוא הכתר עומק ב' העמקים ח"ב:

1 היא מסטרא דימינא. הלכה בשמאלא לגבי בעלה וקבילת מניה בימינא ונחתא מליא לגבי צדיק. ובגין דא לא ראיתי צדיק נעזב כו׳.

2 ובמאי וכד נחתא מליא לגבי בעלה דאיהו ו׳ נהר דאתמשך מעדן ו׳ עאל בד׳. ואתעבידת ה׳. ומה דהוה צדק אתעבידת צדקה. לגבי עני דאיהו צדיק.

3 וההוא נהר עליה אתמ׳ שמש בשבת צדקה לעניים ועליה אתמר צדקה תרומם גוי. ומה דהות צדק דינא אתעבידת רחמי.

4 וכל ספירן על שמה אתקריאו מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק. כד אתרחק מינה בעלה דאיהו רחמי. מזאני צדק תרין דרועין. אבני צדק תרין סמכי קשוט. הין צדק צדיק.

5 וכד עמודא דאמצעיתא מרחק מינה איהו משפט. וביה כתיב כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים. זה ישפיל מאן דגרים לאשפלא לשכינת׳ מאתרהא וזה ירים מאן דגרים לסלקא לה מאתרהא.

6 דחובין דישראל אינון אשפילן לה לתתא וזכוון דלהון סלקין לה לאתרהא. הא זכאה איהו מאן דעביד זכוון לסלקא לה לאתרהא.

7 *ועוד שכינתא איהי שלוח הקן. מאן קן דילה דא ירושלם. ולעילא קן דילה ההוא דאתמ׳ ביה ונקה לא ינקה. ודא מטטרו״ן. עליה אתמ׳ אל תסתכל בקנקן אלא במה דאית ביה.

8 ודא איהו כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ בכל עץ דא גוף וברית. צדיק איהו ברית ואיהו כ״ל. עץ דא עמוד׳ דאמצעית׳. או על הארץ דא אימא תתאה. אפרחים תרין דרועין. או ביצים תרין שוקין. והאם רבצת דא אימא עלאה. *שלח תשלח את האם דא אימא תתאה את ודאי.

9 שלח תשלח הה״ד וישלח את היונה מאתו. ואתמר ביעקב ויהי אך יצא יצא לקבל שלח תשלח. ואינון תרין דרועין שני גרישי״ן. ואינון תרין תרוכין. ודא איהו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך אלין שית פרקין דאינון בתרי דרועין. אשתארת ה׳ ד׳ בלא ו׳.

10 מאן גרים לה תרי תרוכין אלא בגין דעברין בנהא על פקודי אוריתא עשה ולא תעשה הה״ד ובפשעכם שלחה אמכם.

11 ויוסף שלח את היונה מאתו דא עמודא דאמצעיתא. מאן גרים דא דאתתרכת מיניה בגין דישראל עברו על אורייתא.

12 ויחל עוד שבעת ימים אחרים נ״א וישלח את היונה ולא יספה שוב דא ז׳ יומא שביעאה דכליל שבע שבתות ומאן גרם דאתתרכת מניה. בגין דעברו ישראל על אות שבת ויומין טבין ואות ברית

13 מסטרא דיצחק דאיהו ראש השנה אתמ׳ ביה ותבא אליו היונה לעת ערב ודא ערב דיצחק. ומסטרא דצדיק אתמר בה והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ.

14 ובכל אתר דלא אשכחת לתתאי דיוקנא דבעלה באורייתא לא הות שריא עלה. הה״ד ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה בגלותא. מיד דאשכחת בעלה לרעיא מהימנא שריא עליה ולא חזרת לתיבה

15 הה״ד ולא יספה שוב אליו עוד ועל דא אתמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו׳ איהי אתדבקת ביה ואיהו בה.

16 בההוא זמנא ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה ונפקו כלהו ואזלו לגבי יונה ובעלה

17 ואתמ׳ לגבי נח ויפתח נח מאי ויפתח נח אלא רמיז ותפתח ותראהו את הילד. אד׳ שפתי תפתח. ודא ישראל דפתחין בתיובת׳ בבכיה ומיד ותחמול עליו.

18 ועוד שכינתא אתקריאת חג בכל זמנין ויומין טבין. חג דתלת רגלין דאתמר בהון שלש

« תקוני הזהר נ״ח ע״א תקוני הזהר נ״ט ע״א »